"על כל שאלה תשובה" – החייאת הסקרנות הטבעית

מאת: רוני זהבי

סקירה של מגוון הנושאים הנכללים תחת הכותרת: "תחום החינוך" (Education) מלמדת שלפנינו מרחב רב מימדי, משתנה ודינאמי באופיו, שגיל העיסוק בו כגיל ההסטוריה עצמה. דומה שהשאלה המנחה את הדיונים בעשרות הפורומים השונים בעולם כולו מתמקדת בנסיון להגדיר את "התוצר" של המערכת. את מאפייניו של "הבוגר/ת".

בבסיס הדיון ניצבת ההנחה שתהליך החינוך על מרכיביו השונים (למידה, רכישת מיומנויות, פיתוח תבניות ערכיות וכו') הינם נגזרת ישירה ממאפייניה של החברה המודרנית בכל דור ודור, וכנגזר מכך מוגדרת ההצלחה. היינו, עד כמה מתאים עצמו הבוגר ל"משחק החיים", וכראייה, כמה רחוק יגיע בסולם החברתי המוכר בקהילתו.   

בשנים האחרונות נוסף למרחב החינוכי מימד נוסף – המימד הטכנולוגי. לאור אינטנסיביות העיסוק  וגידול ההשקעות בו, דומה שמימד זה הופך במידה רבה לחזות הכל. לתופעה זו תורמים שני גורמים: האחד הוא השתנות פני החברה המודרנית והשתלטות הטכנולוגיה על כל היבט של חיינו, והשני הוא החדרה של כלים טכנולוגיים אל תוככי תהליך הייצור החינוכי, כחלק מהניסיון המתמיד לטייב ולייעל את שיטות הלמידה וההערכה.

תמונת העולם המודרני אליו גדלים הדורות הבאים, תהיה לבטח שונה מאוד מהעולם הנוכחי, שלא לדבר על העולם שלפני "רק" מספר עשורים. בעולם של מערכות אוטונומיות מאוגדות במערכים בעלי קישוריות גבוהה יידרשו מקצועות חדשים והתמחויות מגוונות, חלקן תוצר של התפתחות אבולוציונית של הקיים היום וחלקן חדשות לחלוטין.

המושג השולט בעתיד יהיה קצב השתנות המציאות (השקול למהירות), ואף קצב השתנות מהירות השינוי (שקול לתאוצה). מערכות החינוך באשר הן לא יוכלו מעצם הגדרתן להתמודד עם המציאות המשתנה, ובתוספת התארכות תוחלת החיים, יתעצם הפער עד לכדי ניתוק חלקים ניכרים באוכלוסייה ממוקדי העשייה והמעורבות, תוך שהם הופכים לפסיביים וחסרי השפעה, וממילא לנטל על החברה היצרנית.

אין המדובר כאן בנבואת זעם מנותקת מהמציאות או במדע בדיוני, אלא בקריאה נכוחה של המגמות העומדות לפתחינו. די אם נביט בניכור המוכר לכולנו של בני דור ה 80 – 90 מההוויה המודרנית. בניתוח שקול של קצב ההשתנות, הרי שבעוד שני עשורים יהיו אלה בני דור ה 40 – 50 שלא ישכילו להתאים עצמם לחיים המודרניים כפי שיהיו, כל זאת כאשר תוחלת חיים ממוצעת תהיה של 90 – 100 שנים.

חיפוש אחר דרכים להתמודד עם הבעיה מחזיר אותנו אל המקור. אל התכונה הטבעית והמולדת של כלל הפרימאטים, והאדם בראשם – הסקרנות. אנו נולדים סקרנים מעצם הווייתנו, ללא קשר לתרבות שפה ומקום. משלב התינוקות שבו הכל חדש ומפתיע, דרך שלבי הילדות הראשונים בהם השאלה הנפוצה מכולן היא: "למה?".

הסקרנות הטבעית, שאינה קשורה במה צריך ומה נכון ומה כדאי ללמוד, אלא נובעת מצורך ביו-קוגניטיבי להבין את הסובב אותנו כבסיס ליכולתנו לצפות את העתיד – היא במהותה מותר האדם. ילדים שונים מסתקרנים מדברים שונים בסביבתם בהתאם לאישיותם ולנטייתם, ולמה שיתפתח להיות תחומי העניין שלהם לכשיתבגרו (במקרה הטוב).

עד העת האחרונה, נותרה הסקרנות הטבעית מחוץ לגדר מערכת החינוך הכללית, שמעצם טבעה מוגבלת ביצירת תכנים, בצורך לטפל במסות גדולות ובהכרח למדוד ידע ומיומנות בצורה אחידה אל מול סרגל מוסכם שמאפשר תחרות והשוואת ביצועים.

בספרו "אתה ודאי מתלוצץ מר פיינמן" (you must be joking Mr. Feynman), מספר המדען הדגול זוכה פרס נובל ריצ'ארד פיינמן על הבית בו גדל. בין השאר הוא מספר איך כצעיר הושפע מאביו אשר עודד אותו לשאול שאלות על מנת לצאת מגבולות החשיבה המסורתית. מוכרת גם אימרתו המפורסמת של אלברט איינשטיין: אין לי כישורים מיוחדים, אני פשוט סקרן  נלהב

 (I have no special talents; I am only passionately curious)  

איך ניתן למנף את ההתפתחויות הטכנולוגיות הנוכחיות ויותר מכך הצפויות לנו בכדי לשלב את מסגרות החינוך עם פיתוח ועידוד הסקרנות הטבעית?  

בשנת 1959 הוציא יצחק לבנון ספר בשם "על כל שאלה תשובה" שהתיימר לענות על סקרנותם של ילדים בעזרת הסברים פשוטים על תופעות שסביבם. גם הוצאות של ספרי "תרבות" התיימרו לענות לאתגר הזה. בימנו נראה הרעיון לכתוב ספר שמסביר דברים אנכרוניסטי עד כדי גיחוך, אבל ההצלחה של ספרים אלה וכאלה בעבר מלמדת שהם נתנו מענה לצורך אמיתי ובסיסי.

השילוב של כמות מידע בכמות כמעט אינסופית, עם אמצעי נגישות מיידים נוחים וידידותיים כמו הסמארטפונים למיניהם, מהווים יחד פלטפורמה אידאלית לסגירת המעגל בזמן כמעט אמיתי בין השאלה לתשובה. התשתית קיימת כבר: בסיסי נתונים עצומים, מנועי חיפוש חכמים, חיישנים להתנעת החיפוש (כתיבה, דיבור, מצלמה), אמצעי תצוגת התשובה (אלה ילכו וישתכללו לתצוגות תלת מימד והולוגרמות) ועל כל אלה רשתות תקשורת בפס רחב וקישוריות כלל עולמית.

הפער המרכזי הוא יצירת התכנים, בפורמטים תואמי גיל שפה ותרבות. סגירת הפער הזה מחייבת אמצעי מימון משמעותיים, שאינם תלויים במערכות החינוך וברשויות מחד תוך שמירה על אובייקטיביות המידע ודיוק התשובות מאידך.  הצלחת מודל וויקיפדיה מלמדת שיצירת תכנים כאלה מבוססי חכמת המונים אפשרית עקרונית.

עם זאת, הנגשת התשובות לגילאים מילדות רכה ועד שיבה מחייבים גישה אחרת. בנוסף, התכנים יידרשו לקצב שינוי המציאות על בסיס קבוע, כתנאי לשמירה על מעורבות ושייכות השכבה המתבגרת בכל דור ודור.

טיפוח הסקרנות הטבעית מגיל תינוקות, דרך כל שנות בתי הספר ועד גילאי הזקנה אינם רק צורך קיומי של החברה המודרנית, אלא דרך להשיב את חדוות הלמידה ופיתוח היצירתיות החדשנות והמרקם החברתי ברמה העולמית.