על למידה וחינוך נוכח פני הסביבה הדיגיטאלית

אל מול המציאות הגלובאלית המשתנה בקצב מואץ, נותרו מערכות החינוך בצידי הדרך, נאמנות למתווים שגובשו לפני מאתיים שנה ויותר. מתקשות לאמץ גישות חדשות ויעדים רלוונטיים. על חשיבה אחרת של מושגי יסוד כמו למידה וידע.

מאת: רוני זהבי

מן המפורסמות היא שבראש טבלת ההשקעות של כלל מדינות העולם המודרני מככבים מזה מאות שנים שני תחומים מובילים: חינוך ובריאות, שני התחומים היחידים שקשורים לכל אדם בכל שפה ובכל תרבות.

אלא שבעוד שהרפואה והבריאות (בהגדרה זו נכללים גם תתי נושאים כמו מזון, איכות חיים וכו') מתאפיינת בחדשנות, הרי שבחינוך דווקא השמרנות נחשבת לעקרון יסוד בסיסי, עקרון שאמור להבטיח את איכות התוצר בהתאם לאיזשהוא אידאל מוסכם לכאורה.

השוני המהותי בין שתי המערכות הללו מקורו בראש ובראשונה בהגדרה של מהו התוצר הרצוי בכל מערכת, ולא פחות מכך, איך ומתי מודדים אותו.  בעוד שבמערכת הבריאות ניתן להגדיר בקלות יחסית את ה"טיפול" כתהליך בסיסי שמטרתו שיפור איכות חיי המטופל על ידי מטפל ביחידת זמן (לא בהכרח הבראה!), קשה עד כדי בלתי אפשרי לתאר תהליך מקביל במערכת החינוכית.

ואם לא די בזאת, נוספת לכך שאלה חשובה לא פחות והיא: זהותו של הלקוח של התוצר החינוכי, כמי שמגדיר לו ערך, ומוכן לשלם בעבורו. אדם שפוי הרי נכון להמיר את כל רכושו בעבור בריאותו או בריאות הקרובים לו, שכן זו נתפסת בעיניו (ובצדק) כחיונית והכרחית. ומה באשר לחינוך?  מיהו הלקוח האמיתי של מערכת החינוך? ההורים? אולי התלמידים עצמם?

מענה על שאלה זו מהווה מפתח להבנת מורכבותה של מערכת החינוך בעשרות השנים האחרונות, ויש לומר כבר עתה שמאפייניה אינם ייחודיים לישראל דווקא, אלא מייצגים נאמנה את הקושי והדילמות המלווים את החינוך הציבורי בעולם כולו.

מערכת החינוך במתווה המוכר לנו נתגבשה בכדי למלא שני יעדים: הראשון הוא להכשיר את הבוגר לעצמאות כלכלית (כישורי עבודה למיניהם), והשני להכשירו כחבר בקהילה בה הוא חי (כישורים חברתיים, הקניית ערכים, דרכי התנהגות וכו') – כל אלה על פי סטנדרטים מוגדרים היטב של הישגים נדרשים כפי שהוגדרו על ידי ראשי הקהילה (מקומית, ארצית או עולמית).

השיטה המקובלת והמוכרת לכולנו להשגת יעדים אלה מבוססת על תהליך למידה המורכב בעיקרו משני מרחבים: מרחב הקניית-ידע ומרחב הקניית-מיומנויות.

תהליך זה הינו תהליך רציף המתמשך מרגע לידתינו ולכל אורך חיינו, וככזה אינו מוגבל למיקום או לזמן מוגדרים. אנו רוכשים ידע ומפתחים מיומנויות אם על ידי הנגשה מן החוץ ואם על ידי גילוי עצמי בכל יום ובכל שעה, וישנם מחקרים המלמדים שתהליכים אלה אינם עוצרים אף בשנתנו.

נשאלת אם כן השאלה: מה הוא מקומה של מערכת החינוך בכלל ובית הספר בפרט בתהליך הזה?

התשובה נעוצה בתודעת מחויבותה של החברה המודרנית להכין את הפרט לחייו הבוגרים בסביבה בה הוא חי (משפחה, קהילה, חברה, מדינה) בשני מימדים: עצמאות כלכלית, והתאמה לקודי הקהילה.

בכדי להבטיח את שני אלה מוסדה מערכת שמבוססת על "ניתוקו" של הפרט מסביבתו הטבעית, ואיכסונו במתחם ייעודי לתהליך הלמידה למספר שעות בכל יום (מספר השעות משתנה כמובן, ונע בין 4 ל –  18 בהתאם למקומו של המוסד החינוכי בעיני הקהילה) והפקדתו בידי "סוכני ידע" שאמונים על הנגשת תכנים מוסכמים בתחומי ידע שונים תוך כדי פיתוח מיומנויות חיוניות כתוצרי משנה.

זאת ועוד, היותו של המתחם מנותק ו"סטרילי" הוא תנאי הכרחי לסטנדרטיזציה של התהליך כולו, תוך הקפדה לא רק על עצם התכנים כפי שהוגדרו על יד ראשי המערכת, אלא אף על דרך הנגשתם. הפרדיגמה הבסיסית בהקשר זה היא: "לכל-שאלה-תשובה" – אחת! זו האחרונה הכרחית לא רק בכדי להבטיח את אחידות חשיבתו של הבוגר, אלא גם תנאי לביצוע מדידה כמותית של הצלחת התהליך כולו.

כדי להבטיח את שיתוף פעולתו של הפרט, שולבו במסגרת התהליך החינוכי מבחנים ומדדים שווים ואחידים, המשקפים את הצלחתו ברכישת הידע המוקנה, וממילא את התאמתו להיותו "בוגר" בחברה, ומוכנותו לעצמאות ולחברות תורמת וחיובית בקהילה. אשר על כן הם נקראים: "מבחני בגרות".

במהלך השנים שולבו דרך קבע טכנולוגיות ועזרי הדרכה בתהליכי הלמידה, הגם שבאופן מדוד וזהיר בהיות המערכת שמרנית מטבעה. לכן גם אם קצב החדירה ומגוון האמצעים לא דמה לתחומי חיים אחרים, עדיין חל שיפור משמעותי בחוויית הלימוד עם שילוב ערוצי המדיה הוויזואלית, תוכנות הוראה מבוססות מחשב, יכולות הדגמה ותרגול במעבדות ועוד.

בעשור האחרון אנו עדים לכניסתן של טכנולוגיות מקושרות ומבוססות אינטרנט, אשר הופכות לחלק משמעותי מחיי כולנו. הדבר המתבקש מאליו הוא לאמץ את יכולותיה של טכנולוגיה זו כמו טכנולוגיות אחרות בכדי להקל, לשפר וליעל את התהליך החינוכי הקיים על כל רבדיו, מהרובד הניהולי, דרך תהליכי הלמידה ועד פעולת המדידה הכמותית.

ואכן, עשרות החברות שקמו בעולם ב 5 שנים האחרונות בתחום החינוך, מכוונות את יישומיהן בדיוק בהתאם לרציונאל זה. ביניהן מערכות ניהול למידה, עזרי הוראה בכיתה, תוכנות למידה בהתאמה אישית, תכנים דיגיטליים נגישים, למידה חווייתית על בסיס משחק, יישומי הערכה ומדידה ועוד.

ועדיין נשאלת השאלה, האם איננו מחטיאים את המטרה בהתייחסנו אל טכנולוגיות האינטרנט כאל "עוד טכנולוגיה"?  היתכן ששתי תכונותיו העיקריות של האינטרנט: נגישות בלתי מוגבלת לידע וקישוריות בין משתמשים בודדים ובין קהילות, לא פחות מאשר משנות את כללי הבסיס ועקרונות היסוד הנהוגים במערכת החינוכית באופן מהותי ויסודי?

משל למה הדבר דומה? לפלוני שנוהג את רכבו בכל יום מנקודת המוצא אל היעד בכבישים ובדרכים האפשריות לו, ובדרכו הוא חווה עומסי תנועה המעכבים אותו תדיר בנתיבו. והנה משנזדמן לידיו רכב מעופף חדיש, מטיסו פלוני מעל אותם כבישים ומעל אותו מסלול קרקעי עד הגיעו אל היעד. אמנם משך נסיעתו (טיסתו) התקצר בכך שנחסכו עומסי התנועה והפקקים, אולם מתוך שהיה "נעול" על דרכו השגורה לא השכיל לראות שרכב מעופף אינו זקוק יותר לכבישים כלל ויכול לטוס ליעד בקו ישר…

כך גם טכנולגיות האינטרנט הנוכחיות (לא כל שכן העתידיות), המאפשרות למעשה שינוי פרדיגמה כולל במערכת החינוך, ומשכך מציבות סימן שאלה גדול על תקפותם של אותם כללי משחק ודרכי למידה מסורתיים, היום ובודאי בעתיד.

הבה נבחן זאת דרך שתי דוגמאות: האחת דרך בחינת תפקידו של המורה כ"סוכן ידע", והשנייה דרך הפרדיגמה של "לכל-שאלה-תשובה".

הגישה הישירה והמיידית של התלמיד לכלל הידע האנושי בקצות אצבעותיו, מייתרת את הצורך ב"סוכן ידע", כזה שנושא בתיקו חומר עובדתי רב אותו הוא מעביר במהלך של שנים לתיקם של הלומדים, ואלה בתורם נדרשים להוכיח לו חזרה שאכן מלא תיקם בחומרים אלה.

אולם מציאות זו לא רק שאינה מייתרת את המורה, נהפוך הוא. היא מעצימה את מקומו וחלקו בתהליך מורכב ועמוק הרבה יותר. מ"סוכן ידע" יהפוך המורה בהדרגה ל – "מטמיע ידע", ומשימתו תתמקד בהפיכת הידע הנגיש ממילא, לרלוונטי ויישומי לחייו העכשוויים והעתידיים של הלומד. את זאת הוא ישיג דרך העשרת עולם המושגים הכולל של הלומד, תוך יצירת קישוריות בין פריטי ידע ומושגים מתחומי חיים שונים להבנה עמוקה ורחבה שתשמש אותו בחייו הבוגרים האישיים, החברתיים והמקצועיים.

את תכונת הקישוריות והפתיחות שמאפשרת הטכנולוגייה האנטרנטית ניתן לנצל ב"שבירת קירות הכיתה",  והחלפתה ביצירה של קבוצות לומדות ודנות בצוותא, ללא אילוצי מקום וזמן. הגישה של "לכל שאלה תשובה" תתחלף בתובנה שלכל שאלה מספר תשובות, והמושג "נכון" הוא יחסי. דרך יצירת דיונים משותפים ברשת בתחומי הדעת השונים (כן, גם במתימטיקה ובמדעים), יתפתחו מיומנויות חדשות של התמודדות עם "דילמה", מפגש עם מגוון דעות, הצגת טיעון, ניתוח אפשרויות על בסיס השוואה בין פרמטרים ועוד ועוד.

במקביל, תתפתח שיטת מדידה והערכה מבוססת "חכמת המונים", אשר תתקבל מצבירת משובים מיידיים ואותנטיים של המשתתפים בדיון. בדרך זו התלמיד יוכל לבדוק את עצמו ואת קצב התקדמותו שלא בהשוואה לאחרים אלא בהשוואה לעצמו.

שתי דוגמאות אלה ממחישות את העובדה שטכנולוגיות ויישומים מבוססי אינטרנט הינן בחזקת Revolution out of Evolution”" וככאלה מחייבות חשיבה מחודשת על אותם עקרונות יסוד שמהווים את המסד והטפחות של מערכת החינוך עם כניסתה של המאה ה 21.

בשנים האחרונות אנו עדים לפרץ של חדשנות והתלהבות מהרעיון של הכנסת מאפייני היי-טק לעולם החינוך,  יישומים שמבטאים פוטנציאל עצום המונח לפיתחן של המערכות החינוכיות בעולם. אולם הבטחה זו דינה לקרוס עקב כשל בזיהויו של "הלקוח", וכנגזר מכך מהגדרת מודלים עסקיים ברורים וברי קיימא. במלים אחרות:  מי משלם?

באין מודלים כאלה, לא תיתכן המשכיותה של התעשייה עתירת הידע בחינוך, ייבש מעיין הרעיונות והיזמות, ומשקיעים פרטיים ומוסדיים ימשיכו להימנע מלהשקיע בהם.